יום שני, 30 באוגוסט 2010

תרבויות עתיקות בנות ימינו- ציידים לוקטים נסתרים מהעין

אני מודה שלא הייתי ער לעובדה שאוכלוסיה של כ 300 מיליון איש (זאת הערכה בלבד) של ציידים לקטים נודדים עדיין קיימת ברחבי העולם. מספרם הולך ופוחת ככל שחיפושי נפט ומינרלים, כריתת יערות עד ובניית ערים חדשות נוטלת מהם את שטחי מחייתם.

אוכלוסיה זו שומרת, במידה רבה על מסורת אבות אבותיהם. רובם מבקשים לשמור על אורח חייהם ומסרבים להתמזג בחברה התעשייתית.

קבוצות ציידים לקטים נמצאות ביערות אפריקה, בג'ונגלים של דרום אמריקה, במדבריות אוסטרליה, באיים של דרום מזרח אסיה ובקוטב הצפוני. המבודדים שבהם חייהם לא שונים בהרבה מאבותיהם בתקופות האבן, במקומות אחרים השפעת התרבות המודרנית שינתה את אורך חייהם ללא הכר.

שאלתי עצמי כיצד אירע שלא ידעתי כמעט דבר על קיומם. הסיבה מובנת, ציידים נודדים אינם לקוחות של התעשייה המודרנית אין להם נציג יחסי ציבור ואינם מייצרים חדשות העשויים לעניין את אמצעי התקשורת. לאנשים אלה אין סחורה שמדינות העולם משתוקקות לקנות. מלבד סחורה מיוחדת אחת שבשנים האחרונות יש לה קונים רבים: את עצמם. הם הסחורה שחברות תיירות מוכנות לקנות בכדי להציג אותה לציבור של צרכני סיורים אקזוטיים.

חברות תיירות מציעות לנו טיולים לאזורים נידחים בעולם בהם נוכל לפגוש "שבטי ילידים פרימיטיביים". את גישתם לקבוצות בני אדם אלו מגלה הפרסומת. כמו למשל בכרזה הבאה:

In Papua you can still find absolutely primitive cultures whose development ended in the Neolithic period (younger Stone Age)

האם אדם שחי בתקופה הניאוליטית התפתחותו האנושית הסתיימה? האם המפרסם מתכוון לומר שאנחנו "בני תרבות מפותחת" באים להתבונן באנשים פרימיטיביים שלא הצליחו להתקדם לדרגה תרבותית שנציגי חברת התיירות משייכים עצמם אליה ?

ציבורים נוספים מתעניינים בחברת הציידים לקטים: ארכיאולוגים, אנתרופולוגים וחוקרי הדי אן אי (DNA). ציבור נוסף הם פעילי סביבה הלוחמים למען הקבוצות החלשות של המין האנושי. ראה למשל: Cultural Survival http://www.culturalsurvival.org/

מה ניתן ללמוד מהעבר?

התעניינותי בחברות ציידים לקטים קשורה למטרת המחקר שכיניתי "עברו של העתיד". חברה קרובה שאלה אותי מדוע צריכים לחקור וללמוד קבוצות של אנשים שלא הצליחו לצאת ממדרגה נמוכה של הקיום האנושי ?

שאלה נכבדה. באותו רגע לא הצלחתי למצוא תשובה, ומאז היא מטרידה אותי.

העוקב אחרי פרקי הבלוג הזה יודע שאני לא עוסק במחקר אקדמי כדרך המחקר האנתרופולוגי, העוסק בלימוד תיאורטי של החברה, או המחקר הארכיאולוגי, המתעניין בתרבות החומרית של האדם. אני מחפש להבין את התנהגותו של האדם דרך יצירותיו, החומריות והרוחניות. ראיה כוללת שאולי תוביל להבנת המצב אליו הגיעה האנושות בימינו.

התרחשויות העבר אינן הפיכות: את מה שהיה לא ניתן לשנות. התפתחות האדם הוא תהליך שיש בו מגמה. שתי דוגמאות יבהירו את כוונתי: אם נבחן את המצאותיו הראשונות של האדם נגלה שביות האש הוביל להתפתחויות טכנולוגיות. היא אפשרה את בישול המזון, שבמצבו הגולמי אינו אכיל. הבנת פעולת האש הביאה להמצאת כבשן הקדר. צריפת כלי חרס מאפשרת להכיל בהם נוזלים: מים, שמן, יין וכו'. המצאת כבשן החרס הוא שלב שהוביל להמצאת כבשן המתכת... כך נוצרה מגמה של התפתחות לכיוון התכת המתכת ובהמשך לבניית מכונות.

דוגמה אחרת: המצאת חומר הנפץ שינתה לחלוטין את שדה הקרב. במקום מאבק קרוב בין חיילים ניתן להשמיד את האויב על ידי ירייה ממרחק. הצורך להתגונן יצר את השריון המגן על הגוף או את התעלות והמבנים המגנים על קבוצות של חיילים. זאת מגמה: המצאה חדשה גורמת לשרשרת תגובות. הנשק, במקרה הזה, נעשה יותר ויותר קטלני וכתגובה לכך אמצעי ההגנה הולכים ומשתכללים.

לימוד התהליכים הטכנולוגיים מביא להבחנת המגמה. פרק בהיסטוריה אינו קיים לעצמו, הוא חלק מתהליך שבו עבר הווה ועתיד מהווים שרשרת בה כל שלב קשור לקודם ויביא לתוצאה בעתיד. אך הסיבה להמצאת כלי נשק נמצאת בתחום הפסיכולוגי. רצונם של מנהיגים להשתלט על מדינות אחרות הוא המניע למלחמות. לימוד העבר מדגים את המניע הפסיכולוגי, והמגמה הטכנולוגית המשרתת אותו.

האדם סמך על הטבע

החברה האנושית סמכה, משך עידנים רבים, על עושר המזון שהטבע מעניק: חיות בר, דגת הים והנחלים, רכיכות בחופים, פרי הגדל על עצים. קבוצות הציידים לקטים למדו למיין זרעים ופקעות ולבשל אותם. בשלב קדום של תקופת האבן למדו לאסוף דבש וליהנות מתכונותיו. פחות ידוע הוא הטיפול ביער: מסתבר שחברות שונות, כבר בתקופת האבן, למדו לדלל את עצי היער ובכך להגביר את צמיחתם של העצים החשובים להכנת כלי עבודה, לבניית מגורים או להספקת פרי למאכל.

בכדי לשרוד היה על האדם ללמוד את דרכי הטבע. בכדי להצליח הצייד נדרש להבחין בהתנהגות בעלי החיים ותנועותיהם. בעלי החיים צדים את טרפם בעזרת חלקי גופם. האדם המציא כלי צייד: חנית, קלע, חיצים מורעלים או מלכודות. בכל התרבויות כלי הצייד זהים: חץ וקשת, חנית, חץ רעיל, קלע. אותם כלי צייד שימשו בכל מקום בעולם ללא קשר ביניהם. והסיבה: הידע קיים במוחו של האדם, לא משנה המקום והזמן - התשובה לצורכי הקיום היא תמיד אותה תשובה. רק הסגנון שונה מתרבות לתרבות.

הארגון החברתי של שבטי ציידים לוקטים

בחברת הציידים לקטים אין כמעט רכוש פרטי, לא אוגרים מזון ואין בעלות פרטית על קרקעות. כל פרט מספק לעצמו את כלי העבודה הנדרשים. המזון מתחלק בצורה שוויונית בין כל בני השבט.

הצייד הנודד מתגורר באוהל שבנייתו מהירה וטלטולו נוח. לעומתם דרי היער בונים בקתה קלה מעץ וענפים או מכסים אותה ביריעות עור או בד. באזור הקוטב בונים בתי שלג: האיגלו (Igloo). מבנה הבנוי לבני קרח, בתוכו הטמפרטורה יכולה לעלות ל 10 עד 20 מעלות.

קהילות ציידים נודדים חיים בקבוצות קטנות של כמה עשרות אנשים הקשורים לקבוצות של קרובים. כל קבוצה תופסת שטח מסוים. הפלישה לשטח של קבוצה אחרת עשויה לעורר תגובה תוקפנית.

הילדים מטופלים על ידי האמהות או בני המשפחה. גם הזקנים זוכים לטיפול על ידי בני הקהילה. הסדר החברתי והטיפול בצרכיה הכלליים של הקבוצה נעשה על ידי ראש השבט, לרוב במשותף עם זקנים. בנוסף לכך קיים תפקיד מיוחד של איש הרוח והמרפא המקשר בין העולם הזה לעולמות אחרים.

בניגוד למקובל לחשוב שיטה זו של מחיה אינה דורשת שעות עבודה רבות, כך נותר זמן למנוחה וליצירה. בחברה זו אין סיבות רבות למתיחות בין החברים. אומנם גם בה קיימות קינאה, רשע ותוקפנות, אך התופעה מצומצמת וניתנת לשליטה על ידי ראש השבט. יש אנתרופולוגים שהגיעו למסקנה שאיכות חייהם של ציידים לקטים טובה יותר מהחיים בחברה התעשייתית בכרכי העולם, בהם קיימים הבדלי מעמדות חריפים ולרבים הספקת הצרכים הבסיסיים קשה.

לא קל להעריך טיב של חברה שאינה מוכרת לי אישית, מעולם לא ביקרתי בקבוצה של ציידים לוקטים, ואיני מכיר מקרוב את אורחות חייהם. למעשה כל ידיעותיי מקורן בספרים או במאמרים. ובכל זאת, בהיותנו אדם יש לנו הרבה מהמשותף עם כל חלקי האנושות, ומכאן שכל אחד מאתנו מסוגל להבין את היסוד האנושי של אדם החי בחברה שונה משלנו ובתקופה רחוקה.

כפי שציינתי בראשית הרשומה מיליוני אנשים עדיין שומרים, במידה זו או אחרת, על שיטת המחיה והמסורת של תקופות האבן. לנו אולי קשה להבין שקיימים אנשים המסרבים לצרוך תוצרת של התעשייה המודרנית, ומעדיפים להסתפק בהספקת מזון יומי במקומות שהטבע מעניק אותה בנדיבות.

דוגמה לקבוצה הנלחמת בתוקף על זכותה להתבודד הם שבט הסנטינל בצפון איי אנדמן. שבט זה הוא אחד האחרונים המסרב בתוקף לקיים קשר כלשהו עם העולם החיצון. יש לשער שהם יודעים את גורלם המר של תושבי שאר האיים שברובם נכחדו*.

* המתעניין בתושבים הקדומים של איי אנדמן וניקובר ימצא חומר רב באתר של George H.J.Weber Lonely Islands.

איי אנדמן וניקבר חברה בת שישים אלף שנה

המחפש אנשים, החיים בימינו, אך קרובים ביותר לתרבות פרהיסטורית, ימצא אותם באיי אנדמן וניקבר. הסיבה לכך נעוצה בהתפתחות הגיאולוגית של האזור. לפני תקופת הקרח האחרונה השטח בו נמצאים היום איי אנדמן וניקבר היה קשור בשטח אדמה רצוף למדינת מיינמר (בורמה לשעבר). קבוצות של ציידים לקטים נדדו מיבשת אסיה והתיישבו באדמה זו. על פי הערכה, תהליך הנדידה החל לפני כשישים אלף שנה. כתוצאה מהמסת הקרחונים של תקופת הקרח האחרונה, מפלס הים עלה והציף את מפרץ בנגל של היום. כך נוצרו כ 300 איים שאוכלוסייתם נשארה מנותקת משאר העולם.

על פי מחקרים אנתרופולוגים ומחקרי די אן אי (DNA) התושבים הראשונים של איים אלה הגיעו מאפריקה דרך יבשת אסיה. הם שייכים לקבוצה של אנשים נמוכי קומה כהי עור ומקורזלי שער המכונים אנדמנס נגריטו פיגמי (Andamanese Negrito pygmies). באיי ניקובר קיימים קבוצות ציידים לוקטים השייכים לטיפוס מונגולואידי, שגם הם התיישבו בשטח זה לפני הפיכתו לאיים.


1. - מפת איי אנדמן וניקובר





2 - איי אנדמן – רוב האיים קטנים יחסית ולא מיושבים

קבוצות הציידים שבאיים הגיעו אליהם בשלב האחרון של תקופת האבן. בפרק זמן זה תרבויות יבשת אסיה המשיכו להתפתח. הם המציאו את המתכות, בנו ערים וראו עלייתן וירידתן של אימפריות. לעומתם תושבי האיים המבודדים, התפתחו באיטיות. עד המאה ה 19 הגיעו לשלב של התקופה הניאוליתית הקרמית. כלי הצייד שברשותם הם הקשת החנית (3).




. - יליד אנדמן מחזיק קשת לידו חניתות קצרות וחיצים

http://www.andaman.org/BOOK/chapter17/pla17-2.jpg

כמו כל תרבות ניאוליתית הם השתמשו בגרזן (4) לכריתת עצים ולבניית סירות. הכלי מורכב מידית עץ ומלהב אבן או כונכיה. כמותם נמצאו בכל אתר של התקופה ברחבי העולם. קבוצות הילידים לא ידעו להתיך מתכות, ובכל זאת כאשר בראשית המאה העשרים אוניה טבעה בקרבת החוף הם הבינו את התועלת בשימוש במתכת, הם פרקו חלקי ברזל מהאוניה, ומהם הכינו ראשים לגרזניהם.

4. - גרזנים וסכין הדומים לכלים מהתקופה הניאוליטית בעולם

לאגירת נוזלים הם השתמשו בקליפות פרות יבשים בקונכיות גדולות ובכלי חרס. באחד התצלומים מראשית המאה ה20 נראים בני שבט מהאי ניקובר עם כדי חרס גדולים (5).



5. - קבוצה משבט חמורטה מהאי ניקובר (Nicobari on Chamorta)התצלום משנת 1900

http://www.andaman.org/BOOK/chapter9/text9.htm

כלי מאוד שימושי, שלא הומצא על ידם הוא הכלי להדלקת אש, לכן הם מקפידים לשמר גחלים מעץ מיוחד שהם נושאים איתם בתוך מצע של עלים.

מקורות מחייתם הם צמחי מאכל של היער הטרופי ובעיקר שפע רב של דגי ים. בנוסף לצייד של בעלי חיים כמו לטאות, חזירי בר, צבים, וסוג אחד של פרת בר. מזון חשוב בהזנתם הוא דבש הדבורים.




6. - זוג מהאי אנדמן תצלום משנת 1875

http://en.wikipedia.org/wiki/Andamanese

בתמונה זוג של ילידים מהאי אנדמן הגדול (6), קומתו של הגבר לא עולה על 1.50, האישה נמוכה כב 10 ס"מ. על גופם

חרוזים וקישוטים עשויים קונכיות ים ובקצוות חוטים. הקשת בידו של הגבר היא טיפוסית לתרבות זו (ראה תמונה 3).

הם בעלי עור שחור כהה ושער מקורזל. על פי תיאור זה הם שייכים לקבוצה אתנית של פיגמים. האם הם קשורים לפיגמי של אפריקה או של הפיליפינים? לשאלה זו אין עדיין תשובה חותכת. העובדה היא שכל קבוצות הפיגמים חיים ביער המשווני בשלב טכנולוגי של תקופת האבן.

בראשית המאה העשרים עם כיבוש האיים על ידי אנגליה השלטונות ניסו להקים קשר עם האוכלוסייה המקומית, אך ללא הצלחה. תושבי האיים התנגדו לקשר עם זרים. התוצאה הייתה מאבק שהביא לרציחות הדדיות וגרם לאבדות רבות משני הצדדים. שלטונות הודו, בכדי לא לחזור על שגיאות העבר החליטו למנוע קשר בין הילידים לבין זרים. אלא שבעידוד אותם שלטונות מאות אלפים מתושבי הודו עברו להתיישב באיים. הם תפסו אדמות של השבטים המקומיים ועיסוקם בצייד גרם להקטנת שטח המחיה ודחיקתם של הילידים אל פנים היער.

יחסי שבט החרווה (Jarawa) עם זרים

עד בוא האנגלים לפני כ 350 שנה קבוצות הציידים לקטים חיו בגן עדן בו הטבע סיפק להם את כל צרכיהם. עד כמה שידוע מספרם הגיע לחמשת אלפים איש. מהם נותרו היום כשלוש מאות בלבד. דילול מספרם נגרם גם מהדבקות במחלות להן לא היו מחוסנים כמו שחפת או חצבת.

בשנת 1970 השלטון ההודי החליט לבנות כביש החוצה את האי אנדמן. בעקבות סלילת הכביש הגיעו חקלאים וציידים רבים מהודו ומבורמה שדחקו שוב את הילידים לתוך היער. היום נותרו מהם כ200 עד 300 איש בלבד. אוכלוסיה המנסה בחירוף נפש לשמור על עצמאותה ראה:

The Jarawa Tribals of the Andaman Islands: Living on the Verge of Extinction

בשנת 2004 האיים נפגעו מהצונמי וכתוצאה נהרגו אלפי תושבים ותיירים. מתברר שלקבוצות הציידים לא נגרם נזק. הקשר לטבע פיתח בהם רגישות מיוחדת. לפני פגיעת הצונמי הם ברחו לגובה ההר וכך ניצלו מהאסון.




7. - מונק (Munack ) בקתות מסורתיות באי קמורטה ((Kamorta המבנים נהרסו בצונמי של 26 בדצמבר 2004

http://www.andaman.org/NICOBAR/text.htm

צלמים שהגיעו לאיים עם הכיבוש הבריטי מהווים מקור, כמעט יחיד, לתיעוד התנהגות אינטימית של בני המקום. הסתכלות בתצלומים מגלה רגעים מיוחדים. בתצלום הראשון בחור הצעיר נושף בידו של המבוגר כמחווה של פרידה. בתצלום השני בני זוג שנפגשו אחר פרידה ממושכת מביעים את שמחתם בחיבוק בישיבה. נכון הסגנון שונה מאוד אך התוכן הרגשי זהה.




8. ברכת פרידה בין שני אנשים, הצעיר נושף בידו של המבוגר

הבחור הצעיר מחזיק קשת והמבוגר סוג של חנית לדייג

התצלום נעשה על ידי M.V. Portman בשנת 1880

http://www.andaman.org/BOOK/chapter9/text9.htm





9. - שבט האונג' קבלת פנים מסורתית לבעל או חבר קרוב לאחר פרידה ארוכה

http://www.andaman.org/BOOK/chapter17/text17.htm#pottery

פיגמים במקומות אחרים בעולם

הפיגמים נמצאים ביערות עד של אפריקה ואסיה. חלקם ציידים, בעוד אחרים מגדלי פירות וירקות. יש ביניהם העוסקים בקדרות. קהילות הפיגמים משתמשים בחצים מורעלים כדי לצוד ולהגן על עצמם. כמאה ושמונים אלף שוכנים בקונגו, קינשאסה, ברואנדה, בגבון, בקונגו המרכזית ובקמרון, ואילו קבוצות קטנות שוכנות בחצי האי המלאי, במזרח סומטרה, באיי הפיליפינים ובמערב גינאה החדשה.



Lord Moyne between two Negritos (from Lord Moyne,

Walkabout: A Journey in Lands between the Pacific and Indian Ocean. London 1938).

אנשי תקופת האבן יודעים לתפקד בטבע, הם מבינים את קריאת הציפורים, התנהגות בעלי החיים ודרכי הדגים, ידע וכישרונות שאנו תושבי הכרכים הגדולים איבדנו כמעט לחלוטין. האם יתכן שנוכל ללמוד מחכמתם מבלי להפריע להתפתחותם ולסביבתם הטבעית? שאלה חשובה עליה רבים מחפשים פתרונות.

חברות תקופת האבן אל מול החברה התעשייתית

אנו חיים בחברה המפתחת טכנולוגיה שלכאורה מקלה על חיינו. קבוצות הציידים לקטים נודדים גם הם חיים בהווה אלא שכל רכושם הם כמה כלי עבודה ומגורים עשויים חומרי טבע. הדייגים מביניהם למדו לבנות סירות. החקלאים השכילו להבין דרך להצמיח צמחי מאכל על פי עונות השנה. הציידים הגיעו להבנת תנועות בעלי חיים ולתכנן דרכים לצוד אותם.

מה השונה ומה המשותף בין שתי החברות?. מבחינה אנושית הם דומים בכל: חברתם מנסה לשרוד כמונו, הם אוהבים ושונאים, מנהלים מאבקים ומלחמות. הם שמחים ועצובים, יש בהם נועזים ופחדנים, בישנים וחצופים. חברתם מנוהלת בשיטה שונה משלנו: הם מקיימים שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין כל חברי הקבוצה. לא קיימת חלוקה למעמדות וכלכלתם מבוססת על הספקה עצמית וסחר חליפין. מבחינה טכנולוגית הם נמצאים במקום שהאנושות הייתה לפני מאות אלפי שנים.

לעומת זה, החברה המודרנית פעילותה מבוססת על תעשיה ומדע וחבריה נמצאים במאבק מתמיד כלכלי וחברתי. אמנם קיימים מוסדות לעזרת החולה והחלש, אך האמצעים אינם מספקים את רוב חסרי היכולת.

מה הסיבות שגרמו להתהוות שיטות חברתיות שונות כל כך? את התשובה יש לחפש, לפי דעתי, בפסיכולוגיה של הפרט. בחברת הציידים לקטים השתרש משטר של שיתוף פעולה ועזרת הדדית, ללא תחרות. לעומת זה בחברה התעשייתית שולטת התחרות, האנוכיות, והחלוקה למעמדות.

היתרונות של חברת ציידים לוקטים נראים לי ברורים, אך ללא ספק מעטים מאוד מבינינו יבחרו לחזור לשלב זה של ההתפתחות החברה בכדי להתענג על יתרונות הפנאי שמעניקה שיטה חברתית זו.

נשאלת השאלה מדוע, כל ההתקדמות המדעית והכלכלית, החברתית והתעשייתית של חברתנו אינה מצליחה להתגבר על העוני, האלימות והפשע שבערינו. כפי שלא מצליחה לעצור את הטרור, המלחמות והשמדת עמים. שאלה נאיבית? לא בהכרח, אנשים רבים שואלים את השאלות האלה ועל כך מתקיימים דיונים בכל רחבי העולם. ואף על פי כן לא רק שלא נמצא פתרון אלה שהבעיה מחריפה והולכת. ואולי קיים פתרון במקום הקרוב ביותר אלינו: אני עצמי. נניח שאני אוותר, מרצוני החופשי, על המרוץ התחרותי, על עשיית רווחים על חשבון אחרים, על הסכמתי האילמת לבזבוז האדיר של תעשיית החימוש. ונניח שכמוני ינהגו עוד כמה מיליוני אנשים. וכולנו יחד נחליט לנהוג באחריות לגבי עצמנו ולגבי הזולת. יש סיכוי סביר שהבעיות יהיו פחות קשות. אך על מנת לנהוג באחריות יש צורך בלימוד אחריות מה היא והמקצוע הזה אינו נלמד במכוני המחקר של מדינות העולם. האדם המרוצה מחייו לא יחפש לימוד שלדעתו לא יביא לו כל תועלת. מי שבעיות החברה התעשייתית מציקות לו יחפש ואולי ימצא מה היא אחריות חברתית והיכן המקומות בהם ניתן ללמוד אותה.

ומה בהמשך?

אירופה של המאה החמש עשרה חיפשה דרך לאסיה. כובשי ארצות וספנים חיפשו זהב תבלינים וערים נעלמות. המקרה הפגיש אותם עם תרבויות מדהימות של האינקה בפרו, האצטקים במכסיקו, המאיה בגווטאמאלה. פגישה רווית סבל והרס ממנה נותרו קבוצות אנשים שנותקו מתרבותם ואולצו בכוח לעבור לדתות חדשות ולדרכי התנהגות לא טבעיות להם. פצע פתוח שעדיין לא הגליד. מקורם של אותם עמים הנמצאים בשרידי הערים ומרכזי הפולחן שמהווים היום אטרקציות לתיירות או למי שמוכן לכך מקור ללימוד מסורות עתיקות בתוכן צפון מסר עתיק ימים שהבנתו קשה לפיצוח.

ובסוף הפרק הזה אני מבקש לנסות לגלות למי מן התרבויות העתיקות מגיע לקבל את כתר "ערש התרבות" עליו מתמודדות תרבויות מסופוטמיה, הודו ופאקיסטן, סין, מצריים והמזרח התיכון.

שנה טובה

הוסף רשומת תגובה