יום חמישי, 29 בנובמבר 2012

מלחמה, שלום, ופולחן האישיות


עולמנו מסוכסך: פרטים, קבוצות, אומות מנהלים מאבקי כוח ומלחמות בהן מושקעים אמצעים ומשאבים בהיקפים עצומים. המעצמות הגדולות מייצרות כלי נשק בסכומים אגדתיים של יותר מטריליון דולר, כך אחת ההערכות.
ומי מקיים תעשייה גדולה זו? אנחנו. נשמע מופרך? מיליוני עובדים בכל העולם, משקיעים כסף בבנקים, בתעודות ממשלתיות, בתאגידים מסחריים, בקרנות פנסיה. הכסף הזה מושקע שוב בבנקים גדולים יותר המשקיעים משאביהם במפעלים ריווחים. מפעלי נשק הם ללא ספק בין הרווחיים ביותר.
יתכן מצב בו אדם ישקיע את חסכונותיו בבנק שישקיע במפעל המייצר נשק, הנשק הזה עשוי להימכר לארגון שיגרום לרציחתו של אותו משקיע תמים. האם יש אבסורד גדול ממנו, אני משקיע את כספי להשמדתי!
כסף רב מושקע במפעלים המייצרים פצצות אטום וסוגי נשק הרסניים נוספים. קראתי שיותר מ 300 בנקים, חברות ביטוח, מנהלי חברות כלכליות בכ 30 ארצות משקיעים בבתי חרושת המייצרים פצצות אטום. אנחנו הלקוחות הקטנים משקיעים את מעט כספינו במפעלי תעשיית הנשק העשוי לגרום להשמדתנו.
ממשלות משקיעות חלק מכספי משלם המיסים במפעלי נשק. הם מודעים לסכנה, ולכן בונים מקלטים שמקווים שיעמדו כנגד כוחו ההרסני של הנשק הקיים. מדענים טכנאים ועובדים עמלים ברגע זה ממש לשכלול הנשק הקיים ולהפכו ליעיל יותר. מדענים, טכנאים ועובדים אחרים מייגעים את מוחם בכדי למצוא אמצעי הגנה לסוגי החימוש החדש. מוחי הילדותי כנראה אינו מצליח להבין את הצורך בייצור כלי מלחמה ואמצעי הגנה נגדם. הרי ניתן להתקיים בלעדיהם לא?
האם זה מוסרי להשקיע בתעשיית הנשק?
בבלוג של רישארד מאיבורי
(Richard J. Maybury)
מצאתי רשומה הדנה במוסריות ההשקעה בתעשיית הנשק, את דעתו הוא מסכם במשפט:
The ethics, or lack of them, are not in the weapons, they are in the minds of the people who pull the triggers. Weapons are neutral. http://www.chaostan.com/weaponstocks.html
סכסוכים מזוינים, מלחמות וטרור הם נושאים בהם דנים אלפי שנים, אז מה יש לי להוסיף שלא נאמר? כארכיאולוג חשפתי אתרים רבים שנהרסו ונשרפו בפעולות איבה. מהם נותרו מבנים הרוסים, חפצים מנופצים ובתי קברות. בתרבויות שהותירו תעודות כתובות ניתן לקבל ידע נוסף. אלא שהתעודות נכתבו בהשראת הצד המנצח המשבח את עצמו. הצד המפסיד, בדרך כלל נעלם מהזירה ללא עקבות.

מנהיגים, יזמים, מנהלים
לכל חברה או ארגון יש מנהיג, מנהל או יוזם. לקבוצת כדורגל הרוצה להצליח נדרש מנהל כריזמטי. כך גם מפעל תעשייתי, בית ספר, כפר, עיר או מדינה.
ללא מנהיג מנהל או יוזם לא תתכן פעילות גוף חברתי כלשהוא. המצב הכלכלי, הפוליטי או הבינלאומי מכתיבים את התנאים בהם נעשות פעולותינו, אך ללא אדם יוזם לא תתכן פעילות.
מקובל לחשוב שמלחמות פורצות עקב התנאים הכלכליים-חברתיים והפוליטיים. על כך נכתבו תלי תלים של תיאוריות. למיטב הכרתי מלחמה היא תוצאה של יוזמה אישית. כאשר מנהיג כריזמטי מצליח לשכנע את עמו בקיום אויב חיצוני העומד לתקוף, רוב האזרחים עשויים לשתף פעולה בהכנות למלחמה ובהשתתפות בה.
רבות מדינות העולם בהן מנהיג הוביל את עמו לכיבושים צבאיים. האם הכיבוש הועיל? בכל המקרים גם החזקות שבאימפריות נפלו, נעלמו ונשכחו.
הנושא נראה מסובך וקשה להבנה. לי נראה שאם אצליח להבין את המניעים הפסיכולוגים הפועלים אצלי אצליח להבין את המניעים הפסיכולוגיים של מנהיגים מנהלים ויזמים.
בחפירות ארכיאולוגיות נחשפים ארמונות, מקדשים, מצבות ניצחון וקברים מפוארים. הבניה המונומנטאלית היא הדרך של שליט להנציח את זכרו, זאת תופעה אנושית הקיימת בכולנו. ברחבי העולם נבנו ארמונות, מקדשים, מצבות, קשתות ניצחון וקברים מפוארים. חלקם מהווים אתרי תיירות מוצלחים, אך גם מציגים אחת מהתכונות האנושיות ההרסניות בהן "התברכנו": פולחן האישיות.

פולחן האישיות
מלכי העבר, בדומה לתקופתנו, התפארו בניצחונם בקרבות גם כאשר הניצחון מפוקפק. דוגמה לכך מהווה המאבק על השליטה בכנען בין מצריים לבין מדינת החיתיים.

 הגבול בין מדינת החתיים לבין מצרים

בשנת 1274 לפה"ס נלחם רעמסס הII פרעה מצרים בצבא החיתי. הקרב התרחש בסביבות העיר קדש שעל נהר האורונטס. שני הצדדים נלחמו על השליטה בארצות שלאורך דרך הים. לאחר הקרב שני הצדדים הודיעו על ניצחון. פרעה רעמסס ה II דאג להנציח את ניצחונו במקדש אבו סימבל. למעשה תוצאות הקרב לא היו ברורות, זאת הסיבה שאחרי שש עשרה שנה, נחתם בין הצדדים הסכם שביתת נשק.


הנצחת ניצחונו של רעמסס על החיתיים על קיר מקדש אבו סימבל

ההסכם נחתם בין חתוסיליס הIII מלך החיתים לבין רעמסס הII פרעה מצרים. נוסח החוזה נשמר במסמך כתוב על לוח טין בכתב היתדות. גם במצרים נשמרה גרסה בכתב המצרי. ההסכם נחשב לראשון בסוגו בהיסטוריה. מסיבה זו הוחלט להציגו בכניסה לבנין האו"ם בניו יורק.


לוח טין ובו הסכם שביתת הנשק בין מצריים לחת

מנהיגים, בכל התקופות, דאגו להתפאר בניצחונות בקרבות שניהלו ולהקים מבני זיכרון. מבנים שבהרבה מקרים הופכים לאתרי תיירות מקובלים. תיירים מתפעלים מהמבנים אך לא תמיד מודעים למשמעות מעשי השליטים.
אחת הדוגמאות מתקופתנו היא קשת הניצחון שהקים קים איל סונג לכבוד יום הולדתו השבעים. קים איל סונג הוא מייסד השושלת של רודני צפון קוריאה. מטרת המבנה להנציח את שחרור ארצו מהכיבוש היפני. המונומנט מורכב מעשרים וחמש אלף קוביות המייצגות יום בחייו של השליט. גובה השער שישים מטר, אחד עשר מטר גבוה יותר משער הניצחון שהקים נפוליאון בפריז.

קשת הניצחון שהקים לעצמו קים איל סונג בפיוניאנג - בירת צפון קוריאה

האם התקיימו תרבויות ללא נשק, ללא צבא וללא פולחן אישיות?
השאלה הזו עלתה בי לאחר כתיבה על תרבות קראל בפרו (ראה: "עברו של העתיד" כיצד אני מגדיר תרבות 4/2/2012) רשת יישובים שהוקמו לאורך נחל הסופה בפרו היא דוגמא לחברה בה לא יוצרו כלי נשק, לא היה צבא ולא ניכר פולחן אישיות של מנהיג. בעיר נמצאו שרידי פולחן דתי בלבד. החופרת גב' רות שאדי סוליס מכנה את העיר כעיר קדושה בעלת תרבות של שלום.
האם התקיימו עוד תרבויות שלא יצרו כלי נשק, ולא היו להם לא צבא מאורגן ולא מנהיג שחפץ להאדיר את שמו? כן, מצאתי תרבות שהתקיימה בתקופת הברונזה ללא צבא, כלי נשק וסימני פולחן אישיות של המנהיגים. תרבות זו התקיימה כאלף שנה בין האלף השלישי לשני על שטח ענק של כ מיליון ק"מ מרובעים. על כך ברשומה הבאה: "החברה שלא יזמה מלחמות".
הוסף רשומת תגובה